ליצירת קשר

דפי קורן,

מטפלת בקליניקה בת"א, טלפונית ובזום.

מוזמנים ליצור קשר לקבלת פרטים נוספים ו/או קביעת פגישת ייעוץ

המלצות ומכתבי תודה

פנינו לדפי בעקבות המלצה, בשלב שבו תקשורת בינינו כבר לא היתה ובתחושה מעיקה שזה המוצא האחרון לפני פירוק החבילה. בזכות ההקשבה וההדרכה של דפי מצאנו את הדרך חזרה אחד אל השני, הרגשנו בטחון לבטא את הרגשות ולהקשיב. למרות המתח הכבד באוויר, דפי הצליחה לגעת בנקודות הכואבות באווירה נינוחה ונעימה, והצליחה לפתוח גם מבצר שמור היטב. ולחיזוק, קיבלנו כלים להתמודד יחד עם "המשבר" הבא, ומסר ברור שהדלת שלה תמיד פתוחה. דפי, תודה

אפרת.

דפי היקרה,

 אומנם עבר המון זמן מאז המפגש האחרון שלנו, ובכל זאת הרגשתי צורך להודות לך שוב והפעם בכתב על כל מה שהיית בשבילי ועל כל מה שעשית בשבילי בתקופה הכי מורכבת, רגישה, ולא קלה בחיים שלי.

הרצון להיות אמא היה עוצמתי בשבילי, תמיד, כבר מגיל צעיר. הרי הייתי זו שכל הילדים תמיד אהבו, זו שכולם אמרו שאהיה אמא מדהימה כשאגדל ואיזה כיף יהיה לילדים שלי והנה אחרי שנים שגדלתי עם כל המשפטים האלה, פתאום זה לא כזה פשוט, פתאום זה אפילו קשה ואולי לא כזה ברור ומובן מאליו.

כשפגשתי אותך הייתי קצת לפני התמוטטות רגשית, הרגשתי שאני לפני נפילה. הייתי בודדה במסע שעברתי, הייתי מבולבלת, כאובה והרגשתי שעם הזמן ועם כל טיפול, אני רק מתרחקת מהמטרה. הגעתי אליך כי פחדתי ליפול, פחדתי להתייאש והייתי חייבת לדבר עם מישהו מקצועי שיבין אותי ויחזיק אותי לפני שאפול.

כשנפגשנו הייתי אחרי 4 או 5 טיפולי IVF שנכשלו והתברר שאיכות הביציות שלי ירודה וגם הרזרבה השחלתית נמוכה מאוד. אני זוכרת פגישות שלמות איתך שרק בכיתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. היית בשבילי חוף מבטחים, יכולתי להכנס איתך לפרטי פרטים, לתוך נבכי נשמתי והרגשתי בבית. בכל פעם שעשיתי טיפול, נראה היה שהמטרה להיות אמא רק מתרחקת ממני. כל טיפול שעשיתי פשוט נכשל, לא היה שום סימן שמשהו הולך להשתנות. בשלב מסויים הרופא אמר חד משמעית שאני צריכה להמשיך הלאה ולהתחיל עם פרוצדורה של תרומת ביצית. הייתי שבר כלי, היה לי מאוד קשה לקבל את זה והתעקשתי להמשיך לנסות עם הביציות שלי. היית איתי בכל דרך שבחרתי, בלי לשפוט, בלי לנסות לשנות את דעתי, פשוט נתת לי את המידע שהייתי צריכה בזמן הנכון. ניסיתי להיות אופטימית, האמנתי בגוף שלי וידעתי בתוך תוכי שהגוף שלי יודע להיות בהריון, הוא רק צריך את הטריגר הנכון.

כשהגעתי למפגשים, ציפיתי לקבל ממך כלים ממשיים שיעזרו לי להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו ולא הרגשתי שאני מקבלת את זה. רציתי שתגידי לי לעשות ככה וככה, אני טיפוס שצריך הסברים מפורטים ודרכי פעולה ברורים והיה לי קשה עם זה כשלא הסברת לי מה עלי לעשות. במקום זה נתת לי עצות, הראית לי תמונה אחרת של אותו מצב, הצעת לי דרכי חשיבה אחרות. כל אלה, בכל פעם מחדש, פתחו לי פתחים חדשים בחשיבה, נתנו לי להרגיש אחרת עם סיטואציות מסויימות, זה לא היה משהו ספציפי שהיה עלי לעשות, זה לא היה ממשי, זה היה הרבה יותר מזה. הרגשתי שאני משתחררת מהמון עכבות שהיו לי, לאו דווקא דברים שהיו קשורים באופן ישיר לטיפולים. הרגשתי שאני מסתכלת על דברים בצורה אחרת, אני זוכרת את עצמי נוסעת הביתה אחרי פגישה איתך ומעבדת את השיחה מחדש ולומדת עוד ועוד דברים, מבינה יותר לעומק את הדברים שאמרת לי שנראו לי בפגישה פחות חשובים וזו היתה הרגשה נפלאה!

אחרי יותר משנה של מפגשים איתך, החלטתי לעשות טיפול אחרון עם הביציות שלי לפני שאני מתחילה בתהליך של תרומת ביצית. ריכזתי את כל האנרגיות שלי בטיפול הזה, עשיתי הפסקה יחסית ארוכה לפני ובאתי עם כל הכוח. אני זוכרת שהתקשרתי אליך כמה ימים אחרי הטיפול ואת כבר ידעת!

היום, קצת יותר משנה עברה מאז. יש לי תאומות מקסימות שאני מגדלת באהבה גדולה יחד עם בן זוגי, היום, אני מרגישה שלמה והיום הרגשתי את הצורך לכתוב.

את הייתי חלק גדול מאוד במסע הארוך והמפרך שעשיתי ואני לא אשכח זאת לעולם!

תודה!

ט.

"לא הבנתי למה לא נתת לי כלים להתמודד עם טיפולי הפוריות"

ככה אמרה לי לאחרונה מטופלת בפגישת הפרידה ואני החסרתי פעימה.

זאת מטופלת שהיתה אצלי בתהליך שנה וחצי. הגיעה אחרי מספר טיפולי ivf כשחשה דכדוך אחרי שלא עיבדה את הכשלונות אלא המשיכה קדימה והלאה לעוד טיפול בלי לעצור, לבכות, לחשוב, להתאבל.

במקביל למפגשים איתי (אחת לשבוע, רצוף) היא הלכה לעוד כל מיני אנשי טיפול: רייקי, תקשור, קבוצות תמיכה, תזונה, דיקור ומה לא?

הלכה ופרשה. פגישה- שתיים וזהו.

ואני תהייתי, למה אצלי מתמידה? איך זה שמכל מקום פורשת ורק לפה היא ממשיכה להגיע?

ואז, בפגישת הפרידה, כשכרסה בין שינייה ומועד הלידה מתקרב היא הסבירה.

מסתבר, שבהתחלה היא חיפשה "כלים" אולי "קסמים" שיעזרו לה להתמודד ולעבור את התקופה הזאת.

אבל אני, לא נתתי כלים. אז היא הלכה לחפש כלים במקומות אחרים.

אז למה המשכת אצלי, שאלתי?

כי הבנתי שמה שחשוב זה לא הכלים אלא התהליך, אמרה.

כל פעם שיצאתי ממך, נפלו לי האסימונים, הבנתי עוד משהו על עצמי, על הדרך שבה אני פועלת, על מה טוב לי .

מהפעמים הראשונות שהגעתי אלייך, הרגשתי בנוח, הוסיפה ואמרה. הבנתי שהגעתי למקום הנכון, הבנת אותי, בלי שאצטרך להסביר, הבנת את מה שאני עוברת וזה היה לי חשוב.

בעודה מדברת, נזכרתי בתהליך שעברה אצלי. תהליך שנגע בה ובחייה לא רק בהקשר של טיפולי הפוריות. אלא בהתבוננות פנימה ובמכלול שלה ושל קשריה עם הסביבה הקרובה.

כשסיכמנו את התהליך דיברנו על כך שהיא למדה איך לחיות לצד הטיפולים, איך להחזיר לעצמה את עצמה… לעשות דברים שאוהבת, להנות מהחיים ולעשות מה שטוב לה ומתאים לה באותו הרגע.

זה היה תהליך ארוך, משמעותי.

אני חושבת שהיא יצאה עם כלים, הרבה כלים שהם שלה. אין נוסחאות אין קסמים יש הכרות עצמית ומודעות והבנה ולמידה מעמיקה את עצמה.

ולא, אני לא מזלזלת בכלים ואפילו מאמינה בכלים להרגעה ולהתחזקות. אבל בעיקר מאמינה בכך שלכל אחת ואחד יש את ארגז הכלים שלו ואת הדרך שלו ושלה להתמודד עם הדברים.

ומה שעשיתי עם אותה מטופלת היה לבדוק מה היא צריכה מעצמה, מבן זוגה ומהסביבה בכל שלב ושלב של טיפולי הפוריות. אני חושבת שבמהלך התהליך היא התחזקה, ולמדה לתת לעצמה את הזכות לכאוב, להתאבל וגם להנות ולחיות, ובעיקר להרגיש, להרגיש את כל קשת הרגשות שטיפולי הפוריות בפרט והחיים בכלל מזמנים לנו.

ואלה, אני חושבת, כבר כלים לחיים. שלה ורק שלה.

הפרידה היתה מרגשת, משמחת וגם קצת עצובה, כי פרידה זה (גם) עצוב.

מאחלת לה המשך הריון מוצלח, לידה קלה ואמהות מגשימה.

כי מגיע לה, באמת.

דפי.